ירושלים

סמל דגל
ממראות העיר
שם בערבית	الْقُدْس/أُورُشَلِيم
מדינה	ישראל ישראל
מחוז	ירושלים
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	משה ליאון
גובה ממוצע[1]	‎715 מטר
תאריך ייסוד	האלף ה-2 לפנה"ס
סוג יישוב	עיר 1,000,000 תושבים ומעלה
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף פברואר 2025 (אומדן)[1]
- אוכלוסייה	1,044,827 תושבים
- מתוכם, תושבי ישראל	997,135 תושבי ישראל
- דירוג אוכלוסייה ארצי	1
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎+1.4% בשנה
- צפיפות אוכלוסייה	8,291 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	16
תחום שיפוט[2]	126,020 דונם
- דירוג ארצי	31
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[3]	2 מתוך 10
- דירוג ארצי	231
מדד ג'יני לשנת 2019[2]	0.4301
- דירוג ארצי	75
לאום ודת[2]   יהודים: 59.2%   ערבים-מוסלמים: 37.9%   ערבים-נוצרים: 1.3%   דרוזים: 0%   אחרים: 1.6% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל[2] 0 10 20 30 40 50 60 70 גילאי 0 - 4 12.0% גילאי 5 - 9 10.9% גילאי 10 - 14 10.1% גילאי 15 - 19 9.4% גילאי 20 - 29 16.6% גילאי 30 - 44 16.7% גילאי 45 - 59 11.6% גילאי 60 - 64 3.2% גילאי 65 ומעלה 9.5% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך[2] סה"כ בתי ספר 745 –  יסודיים 441 –  על-יסודיים 459 תלמידים 221,974  –  יסודי 138,036  –  על-יסודי 83,938 מספר כיתות 9,276 ממוצע תלמידים לכיתה 26.2 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל ירושלים נכון לשנת 2022 באתר הלמ"ס
jerusalem.muni.il

יְרוּשָׁלַיִם (‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; בערבית: ‏الْقُدْس^ⓘ‏^Ⓘ‏, נהגה אל־קֻדְס; או לחלופין أُورُشَلِيم, אוּרֻשַׁלִים) היא בירתה של מדינת ישראל,^[4] והעיר הגדולה ביותר בה.^[5][6] ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570^[7] עד 857^[8] מטר מעל פני הים. בירושלים שוכנים על פי חוק מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, המטה הארצי של המשטרה ורוב משרדי הממשלה. נכון לסוף מאי 2024, מתגוררים בה כמיליון תושבים.

העיר מקודשת לשלוש הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. היא הייתה המרכז הדתי והמדיני של חיי העם היהודי בימי קדם, ובה שכן בית המקדש, ושימשה מושא כמיהתו וכיסופיו בגלות. ירושלים מוזכרת בהבלטה בסידור התפילה היהודי, כגון בברכת המזון הנאמרת מדי יום, וכן בתפילת שמונה עשרה. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות, לאורך ההיסטוריה היוותה העיר מוקד של מאבקים וסכסוכים.

העיר הוקמה בתקופה הכלכוליתית על יד מעין הגיחון, באתר המכונה עיר דוד. היישוב התמקד בגבעה זו במשך כששת אלפים שנה, עד לאמצע תקופת הבית השני, בה הוסט המוקד העיקרי של העיר לאזורים הנמצאים כיום בתחומי העיר העתיקה. העיר העתיקה הייתה המוקד העיקרי של העיר עד לסוף המאה ה־19, בה התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, והן משכנות בתוכן, נכון לתחילת המאה ה־21, את הרוב המוחלט של תושביה. ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו,^[9] וב־1982 היא נכנסה לרשימת האתרים בעולם הנמצאים בסיכון^[10] בשל מה שהארגון מכנה כ"חשש מאובדן משמעותי של אותנטיות היסטורית ומשמעות תרבותית, העדר מדיניות שימור והשפעות של תכנון העיר".^[11]

בחוות דעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי.^[12] עם זאת, עמדתה העקבית של ממשלת ישראל הינה כי ההחזקה בשטחה של ירושלים המאוחדת חוקית.^[13]

ערך מורחב – שמות ירושלים

ꜣwšꜣmm (ירושלים במצרית, "אוּרוּסַלִים")[14] בכתב חרטומים

התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים היו בכתבי המארות, במאה ה-20 לפנה"ס במצרים העתיקה, בהם מופיעה העיר תחת השם "אושאמם" (ꜣwšꜣmm), אשר נהגה ככל הנראה כ-"אוּרוּסַלִים" (ú-ru-sa-lim). מחקרים עדכניים טוענים כי השם "אוּרוּסַלִים" מתבסס על האל שלם, אל השקיעה הכנעני ("אוּרוּסַלִים" מתורגם ל-"ביתו של שלם" ממצרית קדומה).^[15][16][17]

במאה ה-19 לפנה"ס, נחרט שם העיר על קערה, "רושלימום" (Ru-ša-lim-um), שמתורגם גם ממצרית עתיקה ל-"ביתו של שלום". עם זאת, יש מחלוקת על האם הכוונה באל הכנעני "שלם" או במילה "שלום" ככוונה לעיר שבה "הושכנה שלום".^[18]

במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס, הופיע שמהּ של העיר כ"אוּרוּסַלִים".^[19] אזכור ארכאולוגי של המילה ירושלים בכתיב זה נמצא בחפירות ליד בנייני האומה בכניסה לעיר המודרנית, על עמוד אבן גלילי משלהי תקופת בית שני (המאה ה־1 לספירה), שם הוא מופיע בכתב עברי הדומה לזה של ימינו,^[20] וכן במגילת המלחמה, אחת ממגילות מדבר יהודה, אשר מתוארכת לאותה תקופה.^[21]

שמה של העיר ירושלים נגזר מהמילה שָׁלֵם, שהיא אחד משמותיה הקדומים של העיר, כפי שכתוב במקרא: ”וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהילים, ע"ו, ג'). בהתאם מקובל לפרש שמלכי-צדק, הנזכר בספר בראשית כמלך שָׁלֵם,^[22] היה למעשה מלך ירושלים. בתנ"ך מופיע שם העיר כמעט תמיד בכתיב חסר, ירושלם, הרומז להגייה קדומה לשם, "יְרוּשְׁלֶם" (כמנוקד בפרקי הארמית שבספרי דניאל ועזרא); אך כאשר המילה מנוקדת, מופיע באופן חריג חיריק בין הלמ"ד למ"ם (יְרוּשָׁלִַם), המצביע על ההגייה המודרנית. הכתיב ירושלים מופיע בתנ"ך בחמישה מקומות בלבד,^[23] אך נעשה לדומיננטי בלשון חז"ל, והוא המקובל בשפה העברית מאז ועד היום.

התחילית "יְרוּ" לקוחה מן השורש השמי י-ר-ה, שפירושו בעברית בת ימינו "ייסד", על פי הפסוק: ”מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ” (איוב, ל"ח, ו'). לפיכך, על פי חקר המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד שלם" או "הוליד שלם".^[17] על פי מדרש שמתבסס על הפסוק ”וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה” (בראשית, כ"ב, י"ד), השם "ירושלים" הוא הלחם בסיסים של יִרְאֶה, השם שנתן לה אברהם, ושל שָׁלֵם, השם הקדום שנודעה בו העיר בימי מלכי-צדק.^[24]

לירושלים שמות רבים: על פי המדרש והמסורת היהודית – לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְפֵה נוֹף, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וְעִיר דָּוִד. בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" עם ה"א הידיעה. כך למשל: ”חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...” (גמרא, מסכת תענית, כ"ו).

בתרגום השבעים, תרגום התנ"ך ליוונית עתיקה, תועתק שם ירושלים ל-"Ιερουσαλήμ" (יֶרוּסַלִים), ובמקורות יווניים עתיקים אחרים קיים גם הכתיב Ἱεροσόλυμα (הִייֶרוֹסוֹלִימָה). פירוש המילה "הִייֶרוֹס" (ἱερός) ביוונית הוא "קדוש", ובשל מעמדה הדתי של ירושלים שמה פורש לעיתים קרובות בדרך זו. בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, תועתק השם ל"הִייֶרוּסַלֶם" (Hierusalem), ובתרגום הפשיטתא לארמית סורית נקראת העיר "אוּרִשְׁלֶם" (ܐܽܘܪܺܫܠܶܡ). שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב.

בשנת 130, לאחר שירושלים היהודית חרבה במרד הגדול, הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבותיה עיר רומית, לה נתן את השם הלטיני אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה (Aelia Capitolina): "איליה" - על שם משפחתו, בית אַיְלִיָה (Gens Aelia), ו"קפיטולינה" מלשון קַפִּיטוֹלִינוּס (Capitolinus), אחד מתאריו של האל יופיטר. השם הלטיני היה בשימוש במשך כל התקופה הרומית, ואף שהקיסר הנוצרי קונסטנטינוס החיה את שם ירושלים בצורתו היוונית (Ιερουσαλήμ), בירושלים הביזנטית שימשו שני השמות זה לצד זה. אף בשנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי אף היה מקובל להשתמש בגרסה הערבית "איליא" (إيلياء), אך בחלוף הזמן השימוש בשם זה נעלם. השם "אוּרְשַלִים" (أُورْشَلِّيم), שהוא שערוב של השם הארמי "אורשלם", ממשיך להתקיים בעיקר במגזר הערבי-נוצרי, וכך גם בתרגומי המקרא וכתבי הקודש הנוצריים לערבית.

השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בעיקר בקרב מוסלמים, הוא אַל-קֻדְס (القُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". שם זה התקבע במאה ה-12.^[25] בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-ק֫וּדְס אַ-שַׁרִ֫יף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בערבית, בשילוט דרכים ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הישראלים בערבית מוזכרים שני השמות האמורים יחד: "אורשלים אל-קדס" (أورشليم القدْس).^[26] במקורות אסלאמיים מוקדמים מוזכרת העיר בשם "בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), הנגזר מ"בית המקדש" העברי.^[27][28][29]

בשפה האנגלית נקראת העיר "Jerusalem" (נהגה "גֶ'רוּזַלֶם"), בהתבסס על הכתיב הלטיני Ierusalem, וברוב לשונות מערב אירופה העכשוויות מקובל כתיב דומה (אם כי ההגייה משתנה בהתאם לשפה). ביוונית מודרנית שם העיר הוא "Ιεροσόλυμα" (הִייֶרוֹסוֹלִימָה), ברוסית: "Иерусалим" (יֶרוּסַלִים), ובארמנית: "Երուսաղեմ" (יֶרוּסַגֶֿם).

ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

לוח תקופות היסטוריות של ירושלים
	כנען	האלף השני לפנה"ס – 879 לפנה"ס
	ממלכת ישראל המאוחדת	879 לפנה"ס – 796 לפנה"ס
	ממלכת יהודה	המאה ה־8 לפנה"ס – 586 לפנה"ס
	האימפריה הנאו-בבלית	586 לפנה"ס – 539 לפנה"ס
	הממלכה האחמנית	539 לפנה"ס – 332 לפנה"ס
	הממלכה הסלאוקית	332 לפנה"ס – 167 לפנה"ס
	ממלכת החשמונאים	140 לפנה"ס – 67 לפנה"ס
	פרובינקיה יודיאה	6 – 135
	סוריה פלשתינה	136 – 395
	האימפריה הביזנטית	395 – 637
	בית אומיה	637 – 750
	בית עבאס	750–1055
	השושלת הסלג'וקית	1055–1099
	ממלכת ירושלים	1099–1291
	הסולטנות הממלוכית	1291–1517
	האימפריה העותמאנית	1517–1922
	המנדט הבריטי	1922–1948
	ישראל	1948 – הווה

ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה

על-פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית, סביבות האלף ה-5 לפנה"ס. בחפירות שנערכו ב-2009 בשכונות בקצה העיר, התגלו ממצאים ארכאולוגיים קדומים אף יותר, המתוארכים לתקופה הנאוליתית^{[דרוש מקור]}. ממצאים אלה מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נסמכה על הקרבה למעיין הגיחון, ששימש מקור מים לתושבי המקום, ונקודת ציון אסטרטגית החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכת העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, להגנה טבעית מפני כובשים.

ב־1909 התגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פארקר, שברי חרס שתוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלה היוו עדות למגורים בסמוך למקום. הפיכת ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה־19 לפנה"ס.

בתקופת הברונזה המאוחרת, במהלך המאה ה־14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר-מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים.

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת בית ראשון, שיבת ציון, ירושלים בתקופת בית שני

^[30]על פי המסופר במקרא, הייתה ירושלים עיר יבוסית עד לכיבושהּ בידי דוד המלך, שקבע בה את מרכז שלטונו.

בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה משם צפונה להר הבית. ב-598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הנאו-בבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד אדוניו הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל מצור על העיר, וב-586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו, את ירושלים וחולל את חורבן בית המקדש הראשון.

עם יציאת היהודים לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הכרזת כורש ב-538 לפני הספירה, שוקמה והוכרזה ירושלים מחדש כבירת הפחווה ביהודה. רבים מגולי בבל שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני. גם לאחר השיבה המשיכו לשבת בה לא־יהודים, כמו הפיניקים.^[31]

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הרומית, ירושלים בתקופה הביזנטית

ב-332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב והשליט בירושלים משטר כיבוש הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת חוקים דרקוניים ובאכיפתם על היהודים, בכללם כאלה הסותרים את עיקרי הדת היהודית, דוגמת הניסיון לכפות עליהם להמיר את דתם ולאכול מזונות שאינם כשרים. כפייה זאת הובילה לפריצת מרד החשמונאים, ב־167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי השלטון ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית.

ב-37 לפני הספירה מינו הרומאים את הורדוס למלך יהודה מטעמם. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. ב-66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה ב-69, עם הגעתו של טִיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. טיטוס כבש את העיר בשנת 70, שרף אותה וחולל את חורבן בית המקדש השני.

במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה למרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל, ובפרט בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, שהתרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודים, ומפרק זמן של כ-500 שנים לא הגיעו לידי החוקרים כמעט עדויות לקיום קהילה יהודית בה.

ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אדריאנוס, שהחל לבנותה מחדש ב־130 לספירה. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. השלטון הרומי בעיר אסר בהוראת הקיסר אדריאנוס על כניסת יהודים לתחומהּ. ב־133 השתלטו מורדים יהודים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית ב־136 לספירה.

מעמדהּ הרם של העיר החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל מ-324 לספירה, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצְרים, במשך כ-300 שנה ויותר.

מימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של ירושלים כקדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. בהקשר זה נבנתה בעיר כנסיית הקבר וכנסיות נוספות אחרות. כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב-614, קטע זמנית את השלטון הנוצרי-הביזנטי בעיר. ב-628 שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים נוספות בלבד, עד לכיבושהּ הסופי בידי הערבים.

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת, ירושלים בתקופה הצלבנית, ירושלים בתקופה הממלוכית

ב-636, לאחר המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, הגיעו הערבים-מוסלמים לשערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של שישה חודשים. במסגרת הסכם הכניעה שנערך בין הכובשים הערבים לבין אזרחי העיר באותה העת, הובטח שלומם של הנוצרים וכן שלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה ב-691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון חליפות בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו – לח'ליפות בית עבאס, עד 969. בשנה זאת, עברה ירושלים לידי הפאטימים.

המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו נכנסו לתקופה של אי יציבות, אותה ניצלו ב־1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את ירושלים והחזיקו בה במשך תקופה קצרה. הכיבוש הערבי-מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי: היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן המוסלמים שהיגרו אליה מחצי האי ערב, והן היהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות.

ב־1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה צומצם רכיב ההגנה של החומה, דרום העיר ננטש ותושביו היהודים נאלצו להעתיק מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר.

עד 1099 הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית, ובמקביל חיו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון.

עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב־1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1229–1244.

במהלך שלטון הכיבוש הצלבני בירושלים נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה חלקית לעיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ במאמינים נוצרים, ולשם כך עודדו עולי רגל נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר, ובהמשך חל גידול במספר תושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, והם ביקרו שם לעיתים נדירות בלבד.

ב־1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה, מלבד קהילה נוצרית-מזרחית קטנה. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך 700 השנים הבאות. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, שהתיישבו בה באותה תקופה, שרדו עד ימינו אלה: משפחות חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסייבה ואחרות.

באביב 1219 חרבו חומות ירושלים,^[32] והעיר נותרה ב-316 השנים הבאות ללא חומות.^[33]

לאחר מסע הצלב השישי שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה שוב ב־1244, הפעם מידי הח'וואריזמים.

ב־1260, בתום שלטון הח'וואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על הארץ והחזיקו בה עד 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר חסרת חשיבות אסטרטגית, המרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, ביניהם ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן. תושבי ירושלים בעת ההיא היו ברובם עניים. אף ליהודים, אשר הורשו לשוב לירושלים בראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, שביקר בירושלים ב־1267, מלמד כי הוא מצא בה כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: ”ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון.” (איגרת הרמב"ן, 1267). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ובהשפעת הספרות הערבית של התקופה החלה העיר להיקרא על שם בית מקדש: "בית אלמקדס".^[28][27]

בתקופה זאת נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה.^[34]

ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת), העידו על גידול האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד חלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת.

ב־1517 נכבשה והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה סביב העיר את חומות ירושלים ובהן את שערי ירושלים ושיפץ בין היתר גם את מגדל דוד. עם זאת, במהלך שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הכלכלי והדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים של העיר העתיקה הפכו שוממים. לאורך המאה ה־18 והמאה ה־19 החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה הוא מנה כ-11,000 נפש – הקהילה הגדולה ביותר בעיר.^[35]

חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל ב־1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. במקביל, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה־19 הודות לעליית תלמידי הגר"א^{[דרושה הבהרה]}, בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, ובעיקר הודות לסיוע מצד משפחת רוטשילד; האחרונה פרעה את חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואיפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה.

במאה ה-19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית.

הציבור הנוצרי בירושלים כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים, ואנשי כמורה ודת.

היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. ב־1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בהן "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה; בין היתר נבנו שכונת הבוכרים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים.

בכתבה "בניינים ופרוורים חדשים", אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה:

האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בניינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש.

— המליץ, "בנינים ופרברים חדשים", י"ט אב תר"מ, (1880), מתוך: "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1973, שער ראשון: ארץ חמדת אבות (1857–1882), פרק: ערים ומושבות, עמוד 30

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים המחולקת, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, מערב ירושלים

ב־1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי.

בעת ההיא, שימשה ירושלים כמרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלה נבנתה גם האוניברסיטה העברית בירושלים, השוכנת על הר הצופים.

בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בינלאומית. אולם, שני הצדדים – הן היהודי והן הערבי – התעלמו ממנה, וחתרו כל אחד להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ.

כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד.

בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור.

במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי.

בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל.^[36]

בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו-שבועית, לשם הגנה על המובלעת הישראלית בהר הצופים.

שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הן הפכו לשכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. עם שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

ערכים מורחבים – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ירושלים המאוחדת

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר.

מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה.^[37]

מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי-חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים.^[38] חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית-נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות.

בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו.

במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987 על ידי קבוצות פלסטיניות שונות, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה־21, אירעו בה פיגועי התאבדות קשים ובהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן-יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א.

בעשור הראשון של המאה ה־21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלה, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום.

במהלך מבצע עמוד ענן, ב-2012, שוגרו לראשונה רקטות קרקע-קרקע מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זאת חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, ב-2014. החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה. בשנת 2021, מהומות בירושלים פרצו על רקע תסיסה בעיר, שהלכה וגברה במהלך חודש הרמדאן. בהמשך, 7 רקטות נורו אל עבר העיר באמצע מצעד "ריקוד הדגלים".

ערך מורחב – ירושלים בהלכה

ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות.^[39] קדושתה נובעת מהמבואר במקרא^[40][41] שהיא המקום שבו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו גם מהעובדה ההיסטורית שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה השישית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קורבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתייה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם,^[42] ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה המפורש, אלא כ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (ספר דברים, פרק י"ב), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (י"ד, י"ח) היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית.

המקרא וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רְגָלִים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות.^[43] בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות^[44] וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ – ולאוכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו.^[45]

במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה – לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון:

כָּל תְּפִלָּה, כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ, וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...
כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ. וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם.
כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא, וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב, וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב, רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם, וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם, לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ, רָשָׁעְנוּ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ.

— ספר מלכים א', פרק ח'

על פי המסורת היהודית, חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, מתוך חשש שהמת יטמא את פירות המעשר שעוברים לירושלים והקורבנות המוקרבים בירושלים. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. עם קברים אלה נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון.

בראשית הנצרות (המאה ה־4), היה היחס לירושלים דואלי. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, שוכנים האתרים במהלכם חי ומת ישו, דוגמת ויה דולורוזה וכנסיית הקבר. חורבנהּ של ירושלים במרד הגדול נתפש כעונש לעם ישראל, על כך שדחה את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית, נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.

חשיבותהּ של ירושלים עבור הדת הנוצרית עלתה עם כיבושהּ מידי המוסלמים, במיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה־11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים, הפכה ירושלים בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, קיימות בנצרות גישות, המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטפורי כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן, מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" (הרוחנית) כנגד ירושלים הגשמית (הפיזית). גישה זאת התפתחה, כנראה, משום שירושלים מרוחקת מרוב המדינות הנוצריות וגם משום שמרכז הנצרות הקתולית נמצא בקריית הוותיקן.

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים האתר השלישי בחשיבותו הדתית, לאחר מֶ֫כָּה ואַל-מַדִ֫ינָה; לפיכך היא מכונה: "תַ֫'אלִת' אַל-חַ'רַמָ֫יְין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. באסלאם השיעי מהווה ירושלים את המקום הרביעי בחשיבותו, אחרי מסגד אימאם עלי בנג'ף ומקדש אימאם חוסיין בכרבלה.^[46]

אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "א֫וּלָא אַל-קִיבְּלַתָ֫יְין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא במסורת המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכַּעְבָּה שבמֶ֫כָּה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136–144. זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באַל-מַדִ֫ינָה המכונה "ד'וּ אַל-קִיבְּלַתָ֫יְין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת – לכיוון מֶ֫כָּה.

הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכַּעְבָּה. לפי גרסה אחרת התפלל מוחמד לכיוון ירושלים, עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; לפיכך, פנה להתפלל לכיוון הכַּעְבָּה. הסברים אחרים נסובים סביב מעמדהּ הקדוש של מֶ֫כָּה בחצי האי ערב עקב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה מוכרת ומקודשת פחות באותה התקופה. על פי הסבר אחר, הכַּעְבָּה במֶ֫כָּה הייתה מוקד של עבודת אלילים, על כן מלכתחילה לא ניתן היה לפנות לעברה בעת התפילה, ובמקומה נבחרה ירושלים לשמש ככיוון התפילה. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכַּעְבָּה, שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונהּ.

מקור קדושתהּ של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתהּ התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן בשום שם משמותיה המקובלים: "בַּ֫יְת אַל-מֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), "אִ֫ילִיַאא'" (إيلياء, על שם אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה), "אַל-ק֫וּדְס" (القدس). הכינוי "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אַלְאִ֫סְרַאא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אַל-אַ֫קְצָא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, "אַלְאִסְרַ֫אא'") ומקום עלייתו השמימה (المعراج, "אַלְמִעְרַ֫אג'"). החדית' מספר, כי כדי להוכיח לבני שבט קורייש שאכן ביקר במסע הלילה בירושלים, תיאר להם מוחמד את העיר כשאללה מציג לפניו חיזיון שלה.^[47] לעומת זאת, מסורת מוסלמית קדומה פירשה שהמסגד המדובר נמצא בשמים,^[48] אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מֶכָּה ובין טאיף. החוקר אורי רובין טוען, כי הפרשנות של "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית, אשר מטרתהּ להפחית ממעמדהּ של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 תיאר במקור את המסע הלילי של מוחמד.^[49] לעומת רובין, סבור המזרחן מרדכי קידר, שקדושתהּ של ירושלים עבור דת האסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה השביעית ועד ימינו אלה.^[50]

חשיבותהּ של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת מבני התפילה המוסלמיים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פַצַ֫'אאִיל בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס, פַצַ֫'אאִיל אַלְקֻ֫דְס), אשר חיזקה את מעמדהּ של ירושלים באסלאם.^[51]

עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט, עמוד ב'

ירושלים מוזכרת בהקשרים שונים בשירים רבים, החל מההמנון הלאומי, התקווה, ועד ללהיטים פופולריים.^[52]

שיר שזכה למעמד מיוחד בהקשר זה והפך למזוהה עם העיר, הוא ירושלים של זהב. השיר נכתב לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון של יום העצמאות תשכ"ז (1967), כאשר התבקשה נעמי שמר לכתוב שיר לכבוד ירושלים על ידי גיל אלדמע לבקשתו של טדי קולק. לפיכך כתבה והלחינה שיר בן שלושה בתים – ירושלים של זהב. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרורה של ירושלים כתבה בית נוסף כמשלים לבתים הקודמים המקוננים על מצבה של ירושלים השוממה הכבושה בידי הערבים.

השיר ירושלים של ברזל חובר על ידי מאיר אריאל ויצא לאחר מלחמת ששת הימים, כמעין תגובה לשיר "ירושלים של זהב" ומתנגן באותו הלחן. השיר מתאר את הקרבות על ירושלים, את האווירה ששרתה בזמן המלחמה, וכן את שחרור העיר העתיקה וההגעה להר הבית.

שירים רבים נוספים נכתבו על ירושלים, בהם "שישו את ירושלים" של "צמד דרום" שנכתב לפסטיבל הזמר החסידי לשנת 1970, "ירושלים" של הזמר עומר אדם, השיר באמהרית 'ירוסלם קדוסה קטמה' ("ירושלים עיר הקודש") שחובר בידי יהודי אתיופיה, ירושלים שבלב של אברהם פריד, ירושלים של ויליאם בלייק (ההמנון לא רשמי של אנגליה), אלבום ירושלים של להקת הפה והטלפיים.

ירושלים הקטנה (אנ') – סרט דרמה צרפתי (2005), ירושלים, ירושלים (סרט) – סרט קולנוע בבימויו של אלי שוראקי (2006), המבוסס על הספר באותו שם, ירושלים: הסרט – סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק משנת 2013 ג'רוזלם (סרט) – סרט אימה ישראלי משנת 2016.

כמו כן קיימת סדרת טלוויזיה בשם ירושלים המשודרת ב-HOT.

• ספר ירושלים – סדרה של שישה ספרי עיון העוסקים בחקר ירושלים בתקופות שונות של ההיסטוריה הוצאת יד בן צבי.
• ירושלים – ספר מאת משה מנדלסון.
• ירושלים – רומן מאת סלמה לגרלף.
• ירושלים, ירושלים – ספר המתאר את המאבק לעצמאות של מדינת ישראל. הסופר עמוס עוז מיקם בירושלים את כמה מעלילות ספריו (ובהם מיכאל שלי, המצב השלישי, סיפור על אהבה וחושך, הבשורה על-פי יהודה).
• ירושלים: הביוגרפיה (מאנגלית: גיל שמר) – מאת הסופר בריטי סיימון סבאג מונטיפיורי (אור יהודה הוצאת דביר, 2013), ועוד.

ירושלים אופרה מאת ג'וזפה ורדי, ירושלים משחק קופסה של איסוף בולים בעיר ירושלים.

ירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570–857 מטרים מעל גובה פני הים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 857 מטרים מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.

מרכז העיר, הממוקם בחלקהּ הצפוני של העיר, בנוי על אזור מישורי יחסית. מרבית שכונות העיר בנויות על הגבעות, כאשר ביניהן נפרשים עמקים וואדיות, דוגמת עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.

ערך מורחב – אספקת המים לירושלים

בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר במי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר.

חזקיהו היה הראשון שהקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זאת קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה – לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה"^{[דרוש מקור]}. אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן.

לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד ששופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית.

הבריטים הם שהקימו בעיר מערכת הובלת מים מודרנית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מערכת זאת שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין.

כיום חברת מקורות מובילה מים לעיר, וחברת הגיחון אחראית לאגירתם וחלוקתם לבתים.

אקוויפר ההר הוא ממקורות המים העיקריים של העיר. בעבר נדלו ממנו מים דרך בורות המים שהיו בשימוש נרחב בשכונות. כיום תחנות השאיבה המודרניות (של מקורות וחברת הגיחון) שואבות ומספקות ממנו מים.^[53]

בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידול המרכזי באזור היה מאז ומתמיד הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם.

ירושלים שוכנת על קו הגבול בין האזור הים-תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת בה עומדת על כ-554 מילימטרים בשנה. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ-60%. לעיתים יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל-3–5 שנים, יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כעשרים סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים.

"ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר.

אקלים בירושלים
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	11.8	12.6	15.4	21.5	25.3	27.6	29	29.4	28.2	24.7	18.8	14	21.5
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	6.4	6.4	8.4	12.6	15.7	17.8	19.4	19.5	18.6	16.6	12.3	8.4	13.5
משקעים ממוצעים (מ"מ)	133.2	118.3	92.7	24.5	3.2	0	0	0	0.3	15.4	60.8	105.7	554.1
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי.[54]

ערך מורחב – דמוגרפיה של ירושלים לאורך ההיסטוריה

אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות:

שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
1525	1,194	3,704	714	5,612[55]
1538	1,363	7,287	884	9,534[55]
1553	1,958	12,154	1,956	16,068[55]
1577-96	אין מידע	8,740	אין מידע	?[55]
1838	3,000	4,500	3,500	11,500[56]
1846	7,515	6,100	3,558	17,173[57]
1851	5,580	12,286	7,488	25,354[57]
1862	8,000	6,000	3,800	17,800[57]
1876	4,000	13,000	3,560	20,560[57]
1882	9,000	7,000	5,000	20,560[57]
1885	15,000	6,000	14,000	35,000[57]
1905	13,300	11,000	8,100	32,400[58]
1922	34,000	13,400	14,700	62,600
1931	51,200	19,900	19,300	90,500
1944	97,000	30,600	29,400	157,000
1948	100,000	40,000	25,000	165,000[59]
1953	139,000	אין מידע	אין מידע	139,000[60]
1967	195,700	54,963	12,646	263,307
1980	292,300	אין מידע	אין מידע	407,100
1985	327,700	אין מידע	אין מידע	457,700
1987	340,000	121,000	14,000	475,000
1990	378,200	131,800	14,400	524,400
1995	382,000	164,300	16,300	662,600
2000	448,800	208,700	אין מידע	657,500
2004	458,000	225,000	15,000	706,000
2007	489,480	אין מידע	אין מידע	746,300[61]
2011	497,000	281,000	14,000	801,000
2014	534,000	316,000	אין מידע	850,000[62]
2016	550,100	332,600	אין מידע	882,700
2022	590,600	362,600	12,900	966,000
שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
הערות: גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה־19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון חל ב־1967, במסגרתו הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים: שיעורם עומד על כ-1% מאוכלוסיית העיר (נכון ל-2004).

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2025 (אומדן), מתגוררים בירושלים 1,044,827 תושבים, מתוכם 997,135 תושבי ישראל (מקום 1 בדירוג רשויות מקומיות בישראל).  שינוי בגודל האוכלוסייה ‎+1.4% בשנה‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 38.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,882 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).^[63]

ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודים בלבד.

אחוז התושבים היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים – לכ-61%.^[64] אחוז תושביה הערבים עלה מכ-24% לכ-38%,^[64] ונשאר יציב. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בירושלים מכ-245,000 לכ-341,000 תושבים: קצב גידול של כ-3.3% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זאת, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ-1.3% בלבד בשנה, מכ-475,000 בשנת 2005 לכ-571,000 בסוף שנת 2020.

עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלה היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ-18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ-11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% מההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה.^[65]

האזור המטרופוליני של ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר מבחינת תעסוקה ושירותים, מנה ב-2018, על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כ-1.31 מיליון נפש. זהו האזור המטרופוליני השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב-יפו^[66].

במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2019, נתבקשו תושביה היהודים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ-35% מכלל היהודים בני 20 ומעלה הגדירו עצמם "חרדים", כ-24% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ-20% מהם – "דתיים", וכ-19% מהם – "חילונים".^[67]

מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים.

נכון לסוף אפריל 2024, אוכלוסיית העיר עומדת על כ-1,000,777 תושבים. על פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2024, הייתה ירושלים העיר עם צפיפות האוכלוסין החמישית הגבוהה ביותר בישראל, אחרי בני ברק ולפני בת ים.^[68]

ערכים מורחבים – מעמדה הבינלאומי של ירושלים, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

מאז 1948, מעמדהּ החוקי והבינלאומי של ירושלים אינו מוסכם. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בינלאומית^[69] של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, לצד מועצה שתורכב מנציגי התושבים. שיטת ממשל זאת בעיר תארך עשר שנים, בסיומה יערך משאל עם אשר יקבע את עתיד העיר.^[70]

במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. כבר ב־16 במאי 1948 חקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת שטח נטוש, תש"ח-1948, אשר בסעיף 2 שלה נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה – רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים".

משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב־17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה נערכה רק בדצמבר 1949.

גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים.^[71]

ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר – היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם.^[72]

ערך מורחב – מזרח ירושלים

שאלת הריבונות על מזרח ירושלים מהווה את אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם, כי אין לירדן תביעות כלשהן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

מייד אחרי מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, על פי צו הממשלה, בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט.^[73] החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע, אך לרובם אין אזרחות ישראלית, ולכן הם אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת או להוציא דרכון ישראלי.^[74] על פי החוק הבין-לאומי, שטח מזרח ירושלים נחשב לחלק מיהודה ושומרון, ולכן השכונות היהודיות שבו נחשבות להתנחלויות.^[75][76] לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח. ב־1980, חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה־80 וה-90 כמטה של אש"ף בעיר.

בחוות דעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי. לפי בית הדין, המשטר שישראל מנהלת ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים דומה במאפייניו למשטר אפרטהייד, בשל מערכות החוקים השונות וההפרדה הפיזית במרחב בין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים האלו לבין המתנחלים המחזיקים באזרחות ישראלית.^[12]

ערך מורחב – יום ירושלים

לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. בשנת 1998, הפך יום ירושלים חג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה.

הכנסת הראשונה שהתכנסה בתחילת 1949 קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ולאחר מכן באותה שנה התכנסה בתל אביב. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים ומאז היא מתכנסת שם. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. היא עברה למשכנה הנוכחי ב־1966.

לאחר קום המדינה בתחילת שנות ה־50, הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר, כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון באזור. בתחילת שנות ה־70, הוקם במזרח העיר בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה, ובתחילת שנות ה־80 הוקם המבנה הנוכחי של בנק ישראל ששכן קודם לכן ברחוב יפו. בתחילת שנות ה־90, הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה, השוכנת במערב העיר. כמו כן, שוכן במערב העיר מושב בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בית הדין השרעי לערעורים שוכן ברחוב הלל.

בתחילת שנות ה־90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1.

מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל שוכן בבית אגיון, בשכונת רחביה, ומשכן הנשיא שוכן בשכונת טלביה.

בהר חוצבים שוכן ארכיון המדינה.

ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות בירושלים

במהלך השנים, קבעו שבע עשרה מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה־21 לא נותרו מדינות כאלה. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכו גואטמלה, פרגוואי, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה.

ערך מורחב – חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים

ארצות הברית היא המדינה הגדולה והמשמעותית מבין מדינות המערב. מדינת ישראל נתמכת בה רבות, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבינלאומי של ירושלים. מאז הקמת מדינת ישראל, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם, בכל הנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים וכדי להימנע מיצירת מתחים נוספים באזור רגיש זה.

בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלה הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זאת, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות.

ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס.^[77] פרשנים ראו בהחלטה זאת מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית.^[78]

ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית.^[79] בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל.^[80] ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית, גואטמלה, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה, שוכנות באופן רשמי בתל אביב, בפועל בתל אביב ובערים הסמוכות.

ערך מורחב – עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בינלאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.

עיריית ירושלים הוקמה ב־1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר- הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך.

שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה.

עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין – ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).

ראש העירייה הנוכחי הוא משה ליאון.

ערך מורחב – סמל העיר ירושלים

בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949, בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז זכתה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית".

הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים:

• עלי זית – מסמלים שלום בין בעלי הדתות והלאומים השונים החיים בעיר, כמו גם את עצי הזית הנפוצים באזור.
• חומות ירושלים – מסמלות את חומת העיר העתיקה.
• גור אריה יהודה – מוצג בתנ"ך כסמלו של שבט יהודה, ומאוחר יותר גם כסמלה של ממלכת יהודה (ירושלים הייתה מאז ימי דוד המלך בירתו של שבט יהודה וממלכת יהודה).

מסוף המאה ה־20 ובעשור הראשון של המאה ה־21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני.

בשנת 1969 חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בתל אביב ובחיפה בפרט, ו-11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על-פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ-33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בתל אביב, 17.5% בחיפה ו-19.3% בישראל. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ-60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זאת עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל.^[81]

על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, בשנת 2021 חיו מתחת לקו העוני בירושלים 39% מהמשפחות, 42% מהנפשות ו-51% מהילדים. שיעור הנפשות העניות עומד על 60% בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים, ו-43% בקרב האוכלוסייה החרדית. בקרב כלל האוכלוסייה היהודית שיעור הנפשות העניות הוא 31%.^[66]

בשנת 2022 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בגילי העבודה העיקריים (25–64) על 67%, שיעור הנמוך באופן ניכר מהשיעור בכלל הארץ (82%).^[66]

שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים בקרב גברים נובע בין היתר משיעור השתתפות נמוך יחסית של גברים חרדים, שעל פי המכון החרדי למחקרי מדיניות עומד על 42.2% בגילי העבודה (לעומת 73.8% בקרב הנשים החרדיות).^[82] שיעור ההשתתפות הנמוך בקרב נשים בירושלים נובע בין היתר משיעור בהשתתפות נמוך במיוחד של נשים ערביות (27% לעומת 83% בקרב הנשים היהודית בירושלים).^[66]

בשנת 2018 ענפי הכלכלה העיקריים שבהם עבדו המועסקים בירושלים הם חינוך (17%), שירותי בריאות ורווחה (14%), מינהל מקומי וציבורי (11%) ומסחר (9%). בשל היותה בירת ישראל ומרכז מינהלי ושלטוני שבו מרוכזים משרדי הממשלה ומוסדות הלאום – אחוז המועסקים בשירות הציבורי בירושלים גבוה ביחס לערים אחרות ונמצא במגמת עלייה עם השנים. לעומת זאת, חלקם של המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביחס לערים אחרות, והוא נמצא במגמת ירידה לאורך השנים (5% בשנת 2018 לעומת 15% בשנת 1970).

אזורי תעשייה הכוללים מפעלים אשר מייצרים מוצרי בסיס בירושלים הם: אזור התעשייה עטרות, תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים האחרונים הפכו עם השנים אזורי מסחר ומשרדים. הר חוצבים ומלחה הם אזורי תעשייה מתקדמת (היי-טק).^[83]

בירושלים יש כ–500 חברות סטארט־אפ נכון לשנת 2017, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בינלאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל.

ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבינלאומי Startup Genome.^[84] ירושלים גם מהווה אכסניה לכ-15 קרנות הון-סיכון, שהידועה בהן היא JVP.

פעילות ההיי-טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול ואזור ההיי-טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ-16 אלף איש.^[85]

ירושלים היא העיר המתוירת ביותר בישראל^[86]. בשל האתרים הקדושים בה לשלושת הדתות, וכן גם אטרקציות בעיר החדשה. בפרט מוזיאון ישראל, מוזיאון יד ושם, ושוק מחנה יהודה. בשנת 2019 שנת שיא בתיירות בישראל, היו כ-11 אלף חדרי מלון ב-91 בתי מלון. בהם כ-5 מיליון לינות. מתוכם כ-4 מיליון לינות של תיירים^[87]. ובשנות שגרה היא מהווה פרנסה לכ-16% מתושבי העיר. למרות עושר האטרקציות התיירותיות שבה, מבקרים בה כמות מועטה יחסית של תיירים לעומת הפוטנציאל. וזאת כתוצאה מאי היציבות הפוליטית הנובעת מהסכסוך הישראלי הערבי. בפרט בירושלים המהווה כמוקד מרכזי בסכסוך^[88].

בשנת 2010, דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון".^[89] באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים".^[90] העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009.

בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה.

בנצרות קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. על אתרי התיירות הנוצרית נמנים, בין היתר: כנסיית הקבר וויה דולורוזה בעיר העתיקה, הר ציון, עליו ממוקם חדר הסעודה האחרונה, וגת שמנים, השוכן על מורדות הר הזיתים. הר זה כולל גם את כנסיית כל העמים ואת קבר מרים, אם ישו. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, כמו גם אתר צליינות, בשל הסברה, על פי הדת הנוצרית, כי זהו מקום הולדתו של יוחנן המטביל. במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים.

בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום שישי.

על פי ההלכה, הייתה קיימת בתקופת בית המקדש מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים.

תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים, המכונים "מרחבי תיירות". על מוקדים תיירותיים אלה נכללים: הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים דוגמת העיר העתיקה, ליפתא, עין כרם,^[91] מרכז העיר ומתחם המוזיאונים.^[92]

על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים, בין היתר:

• הר הבית – המקום המקודש ביותר עבור העם היהודי, שבו שכנו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. כיום בנויים עליו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא.
• הכותל המערבי – אחד משרידי קירות התמך והחומה שהקיפו את הר הבית ואת בית המקדש; התבסס כמקום תפילה מרכזי עבור העם היהודי במאות השנים האחרונות.
• מנהרות הכותל – המקום הקרוב ביותר כיום לקודש הקודשים (מחוץ להר הבית).
• כיפת הסלע – תחתיה נמצאת אבן השתייה.
• מסגד אל-אקצא – אליו הגיע מוחמד ממכה, לפי חלק ממסורות האסלאם.
• עיר דוד – נקודת תחילת צמיחתה של העיר ירושלים.
• מגדל דוד – המצודה אשר הגנה על העיר.
• כנסיית הקבר – מכילה על-פי מסורת נוצרית את מערת קבורתו של ישו.
• ויה דולורוזה – המסלול בו צעד ישו מבית המשפט בדרכו אל אתר צליבתו.
• טיילת ארמון הנציב – תצפית על העיר העתיקה מכיוון דרום.
• הגשר התלוי מעל גיא בן הינום – הגשר התלוי הארוך בישראל.

בשנת 2006, נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ-38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר.

ערך מורחב – אדריכלות בירושלים

בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים.

בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית – מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית – הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים.

השלטון המוסלמי שבא לאחר מכן השאיר את חותמו בדמות כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, המאופיינים בערבסקות, בשימוש בקרמיקה ובצורניות המאפיינת את האדריכלות המוסלמית.

האדריכלות הצלבנית נותרה בכנסיות הרבות ובמבני הציבור ששופצו ונבנו בתקופת שליטתם בעיר, ביניהן כנסיית הקבר, קתדרלת יעקב הקדוש ומצודת מגדל דוד.

בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו – מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים – בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן אל-מדרסה א-תנכיזיה והאשרפיה.

האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן – "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק – שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים.

ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי.

לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים".

ערך מורחב – אבן ירושלמית

חוק עזר עירוני של ירושלים מחייב לחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופייהּ וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה.

בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלה, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ.

בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב־1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זאת נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה.^[93] עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר.

הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה "מגדל ירושלים" (17 קומות), השוכן ברחוב הלל, שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו "מגדלי וולפסון" (כ-20 קומות) מול הכנסת, בשכונת קריית וולפסון. ב־1977, נבנה סמוך לגן העצמאות "מלון לאונרדו פלזה", בן 22 קומות. בהמשך שנות ה־70, נבנו "מגדל העיר", בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג', ו"מרכז כלל", בן 15 קומות, ברחוב יפו. ב־1980, הוקם "בית רג'ואן" (12 קומות), במקום בית היתומים: "בית טליתא קומי". בכניסה המערבית לעיר נבנה "מלון קראון פלזה" (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה של כ-12 קומות, באזור גן פעמון הדרור. מאז, נבנה מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר, באזורים שונים. על מבנים אלה נמנים "מגדל המשרדים", בן 18 הקומות, של גט"י, השוכן בשכונת מלחה, ו"מגדל דונה", בן 15 הקומות, השוכן בשכונת גבעת שאול. החל משנת 2010, הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא "מגדל 1" (המכונה גם: "הולילנד טאואר") במתחם ההולילנד, המתנשא לגובה של 32 קומות.

במאה ה-21 מתבצעת בנייה לגובה בכל רחבי העיר, בעיקר בשכונות החדשות, ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה אליה,^[94] כמו גם במרכזהּ.^[95]

בירושלים מספר מוסדות דת מרכזיים לדתות שונות: הפטריארכיה הלטינית, הממונה מטעם האפיפיור על הקהילה הנוצרית-קתולית בישראל, ברשות הפלסטינית, בירדן ובקפריסין. הפטריארכיה שוכנת במבנה ענק ברובע הנוצרי. הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, שוכנת ברחוב הפטריארכיה היוונית ברובע הנוצרי משני צדדיו. היא ממונה על כל כהני הדת והמאמינים האורתודוקסים בישראל, בממלכת ירדן ובחצי האי סיני. הפטריארכיה הארמנית, המכונה בארמנית "הכס האפוסטולי של יעקב קדוש בירושלים", שוכנת במבנה גדול ברובע הארמני ברחוב הנקרא על שמה. היא ממונה על המקומות הקדושים בירושלים ועל הכנסיות ברחבי ישראל, יהודה ושומרון וירדן. הווקף הוא הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית. וכן הרבנות הראשית לישראל, ראו למעלה.

ערך מורחב – טבע עירוני בירושלים

בירושלים גנים ופארקים ציבוריים רבים. על החשובים שבהם נמנים: גן סאקר, גן העצמאות, פארק המסילה וגן פעמון הדרור. כמו כן, קיימים בעיר שלושה גנים בוטניים: הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, הממוקם בשולי קמפוס גבעת רם, בשכונת ניות; הגן הבוטני האוניברסיטאי בהר הצופים, שהוא גם הגן הבוטני הלאומי, הממוקם בשולי קמפוס הר הצופים; וגן החיות התנ"כי, הממוקם בסמוך לשכונת מלחה. גנים אלה יוצרים בירושלים ריאות ירוקות. נוסף על כל אלה, שוכן בשכונת המושבה הגרמנית מוזיאון הטבע והסביבה.

חמישה אתרים בעיר מופיעים בתוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים כאתרים הראויים להיעשות "אתר טבע עירוני":

1. בריכת ממילא – בריכת אגירה, הממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא, בין רחוב הלל ורחוב אגרון.
2. גבעת התנ"ך – אחת משש הגבעות האחרונות בעיר, עליהן לא נבנו עדיין מבנים. גבעה זאת ממוקמת בסמוך לתיאטרון החאן, מול תחנת הרכבת ירושלים. הגבעה נמצאת על קו פרשת המים של ירושלים: מצדה האחד זורם לו נחל עמק רפאים, הנשפך לים התיכון, ומצדה השני זורמים להם נחל גיא בן הינום ונחל קדרון, הנשפכים לים המלח. במורד הגבעה שוכנת כנסיית סנט אנדרוז, המשקיפה לעבר גיא בן הינום והר ציון.
3. עמק פרי הר ("עמק הצבאים") – עמק פתוח, המשתרע על פני שטח של כ-205 דונמים, והממוקם בלב ירושלים, בין השכונות גבעת מרדכי, צומת פת וכביש בגין.
4. חורשת הירח – חורשת אורנים בשכונת טלביה, מול תיאטרון ירושלים. החורשה משמשת אתר טיול פעיל לתושבי העיר, ומתקיימות בה פעולות של בתי ספר ותנועות נוער.
5. יער גילה – אתר הטבע העירוני הגדול בשטחו. היער גולש משולי שכונת גילה לכיוון נחל כוס. היער הוא תוצאה של פעולות נטיעה אינטנסיביות, מעשה ידי אדם.

ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל, הכולל את היכל הספר, בו שמורים מגילות מדבר יהודה וכתר ארם צובא, ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע.

בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים:

• מוזיאונים ואתרים המוקדשים לתרבות ולאמנות, כמו גם להצגת תערוכות: בית אנה טיכו, מוזיאון על התפר, מוזיאון מגדל דוד, המוזיאון לאמנות האסלאם, בית האמנים בירושלים, בית אות המוצר הירושלמי, היכל שלמה, בית דוד פלומבו ועוד.
• מוזיאונים ואתרים המוקדשים לסקירת מיצגים ארכאולוגיים, אשר נתגלו במהלך חפירות בעיר ובסביבותיה במהלך השנים: מוזיאון רוקפלר, עיר דוד, הגן הארכאולוגי ירושלים, מוזיאון ארצות המקרא, הבית השרוף, הרובע ההרודיאני, מרכז אריאל, בית זיבנברג ומוזיאון מגדל דוד. המיצגים המוצגים במוזיאונים אלה נוסכים נופך והצדקה ויזואליים- למאורעות היסטוריים עתיקים, אשר התרחשו בעיר לאורך כל שנות קיומה, בפרט מתקופת המקרא.
• מוזיאונים ואתרי היסטוריה ומורשת: גבעת התחמושת, מרתף השואה, מוזיאון אסירי המחתרות, מרכז מורשת מנחם בגין, בית הרב קוק, מוזיאון ידידי ישראל ובית מורשת אצ"ג.
• מוזיאונים ואתרים היסטוריים אתניים ועדתיים: מוזיאון יהדות איטליה, המוזיאון הארמני ומוזיאון חצר היישוב הישן.

ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, תזמורת ירושלים החדשה, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק.

הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, למשל פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, ופסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד.

בעיר קיימים בתי תרבות רבים כמו בית עגנון, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל, המרכז למוזיקה ירושלים וביתא ירושלים.

אתרי תרבות עיקריים:

• בתי קולנוע: "לב סמדר" הוותיק והייחודי בשכונת המושבה הגרמנית, תיאטרון ירושלים בשכונת טלביה, סינמטק ירושלים ששופץ והורחב בשנת 2007, השוכן בגיא בן הינום, מתחם סינמה סיטי ירושלים ומרכז שרובר לתרבות – ה"פלאנט".
• תיאטראות ומופעים: קבוצת התיאטרון הירושלמי, בית מזיא לתיאטרון, תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, בית העם, בית שמואל, בית אגרון, אולם קונצרטים בבית ימק"א, המרכז למוזיקה במשכנות שאננים, הזירה הבין תחומית ועוד. כמו כן, מתקיימים מופעים של מוזיקה עכשווית במועדונים שונים בעיר וביניהם "הצוללת הצהובה" ו"המעבדה".

בירושלים קיימים מספר מתחמי בילוי, בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים. על מתחמים אלה נמנים מדרחוב בן-יהודה ורחוב נחלת שבעה, השוכנים במרכז העיר, קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה תלפיות.

בקיץ 2007 נפתח מתחם בילויים וקניות חדש בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלה שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר אזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה.

במאה ה-21 התרחבו חיי הלילה בירושלים אל רחוב שלומציון המלכה והרחובות המסתעפים ממנו. רחוב יפו ובן יהודה הפכו למדרחובים, עובדה אשר סייעה לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי.

שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ.

בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי ירושלים", ובו אטרקציה המכונה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע.^[96] במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מחמישים עסקים.

במאי 2013 נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אווירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב.

• פסטיבלים – מדי שנה, בחודשי הקיץ, נערך בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים, הנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל. בעיר נערכים פסטיבלים רבים נוספים, עליהם נמנים: פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, פסטיבל הג'אז השנתי, שבוע הספר העברי, פסטיבל האור בירושלים, הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים ופסטיבל היין השנתי, הנערך בגן הפסלים.

אירועים נוספים הנערכים בעיר:

• "שאון חורף" – פסטיבל בחודשי החורף, במהלכו מתקיימים אירועי תרבות ואמנות במספר מוקדים במרכז העיר. הפסטיבל מתקיים מזה עשור, ומנוהל על ידי המחלקה לאירועי צעירים שבאגף תרבות ואומנויות בעיריית ירושלים.^[97] שם זה מהווה משחק מילים עם הביטוי: "שעון חורף", ומשמעותו היא "המולת חורף".
• מדי שנתיים, נערך בעיר יריד הספרים הבינלאומי.
• "מנופים" הוא אירוע אמנות עכשווית, המתקיים מדי שנה, והמציין את פתיחת עונת התערוכות בירושלים.
• תהלוכות – בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים, נערכות בעיר תהלוכות. ביום ירושלים נערך גם ריקוד הדגלים. במועדים אלה, פוקדים את העיר עשרות אלפי מבקרים, מדי יום ביומו.
• מרתון ירושלים – התחרות התקיימה לראשונה בירושלים בשנת 2011, לאחר 18 שנים אשר במהלכן נערכה בעיר ריצת חצי מרתון בלבד. מאז, נערכת תחרות זאת מדי שנה, בחודש מרץ.
• אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, המאורגנים, הממומנים והנערכים על ידי עיריית ירושלים, מדי שנה בשנה.

ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה: הערוץ הראשון